כשהייתי ילדה הייתה לי בובה ענקית של אריה ורוד, אבל ענקית. משהו מחריד ולא אסתטי בכלל אבל אהבתי אותה כל כך. כשמדפדפים בתמונות ילדות שלי מגיל חודש ועד גיל 8 היא תמיד שם, שזורה לי כחלק מהילדות, בהתחלה גדולה ממני ואז לאט לאט הלכנו והשתווננו אחת לשניה בגודל, גדלות אחת ליד השניה. לקחתי אותה איתי החוצה לגינה, ישנתי איתה בלילה, שמתי עליה ראש בסלון, דיברתי ושיחקתי איתה. מה הכי הייתי רוצה? להראות אותה עכשיו לאלי, לתת אותה לאלי, אבל לצערי היא לא שרדה את מבחן הזמן ומישהו החליט לזרוק אותה.
נקפוץ 25 שנה קדימה, אני אמא לילדה בעצמי, אני מסתובבת ברחובות פריז ורואה בחלון בובת לוויתן ענקית שמזכירה לי את האריה הורוד שלי. אין סיכוי שהבובה הזו תיכנס למזוודה הקטנה והעמוסת בגדים שלי אבל אני יודעת שאלי שלי הולכת לגדול איתה, היא האריה המשודרג שלה, שיום אחד היא כן תעביר לילדים שלה. הלוויתן הזה הוא bigstuffed
חיפשתי להזמין את הלוויתן ששבה את ליבי ארצה אבל אז חשבתי למה רק לי? למנה לא לנו? ויצאתי למשימה שהייתה מאתגרת, להיות הראשונה שתביא את המותג הפלאפי הזה לארץ. והנה הם פה, מחכים שתאמצו אחד מהם אליכם הביתה. ובתקווה גם אצלכם הוא יעבור מדור לדור :)
מה הופך את החברים של ביגסטאפד למיוחדים כל כך? לכמעט אנושיים, לחברים לשנים? הן מיוצרות בעבודת יד בסדנא ייחודית שנבנתה עבורן, כזו שמסוגלת לבצע את כל עבודת התפירה, שילוב הבדים וחיבור עיני הזכוכית שלהן. ההבדל הוא בחומר - כל מי שהרגיש את הבדים של הבובות האלה מבין למה אני מתכוונת, שילוב של בדים סרוגים, דמויי פרווה, לכל בובה הרכב בדים שונה משלה אבל לכולן מילוי רך כל כך. האנושיות שלהן נעוצה בעיניים שלהן, מלאות הבעה. וכל זה בתפירה עמידה שמייעדת את הבובות להישאר אתכן מגיל 0 ועד להוריש לילדים של הילדים.
אם יש משהו שלמדתי והסקתי בין הלידה הראשונה לשנייה שלי היא לקנות פחות אבל לבחור בטבעים ייחודיים, מלךאים באופי שישיארו עם הבנות שנים. ביגסטאפד הן לגמרי ההגדרה. והיום לאלי שלי יש לוויתן :) היא קוראת לו לאבי, שילוב של אהבה ולוויתן, הם ישנים ביחד כל לילה והוא מנגב לה את הדמעות שהיא עצובה - בדיוק כמו שדמיינתי.